יהודי מציל יהודי בשואה
יהודים מצילים יהודים בשואה
פולין
מלה צימטבאום ז"ל
![]()
מלכה צימטבאום נולדה ב-26 בינואר, 19187, ב-Brzesko, בפולין. כשהיתה בת שמונה היגרה משפחתה לבלגיה והתיישבה באנטוורפן. מלה, אחת מחמישה ילדים, הלכה לבית-הספר והיתה חברה ב"נוער הציוני", שבו היתה מאוד פופולרית. חינוכה הופסק כשאביה התעוור והיא נאלצה לצאת ולפרנס את משפחתה. החל מתקופה זו העדיפה מלכה כי יקראו לה מלה, וכינוי זה הפך לשמה.
דמותה של מלה צימטבאום (Zimetbaum), היהודייה
הראשונה שברחה ממחנה אושוויץ-בירקנאו, הנה דמות מוכרת למדי לעוסקים בתחום.
יתרה מכך, בקרב ניצולי ובעיקר ניצולות המחנה הפכה דמותה ל"אגדה מקומית",
כאשר סיפורה מופקע מרשות היחיד ומועבר לחלק מדברי ימי המחנה. אולם, בשעה
שסיפורה של מלה ידוע יותר בעולם, בתודעה ובמחקר בישראל היא זכתה למספר
אזכורים מועט יחסית2. לכאורה
מעורר פער זה תמיהה. ניתן היה להניח כי גבורתה המדהימה של אשה יהודיה
באושוויץ תזכה לאזכורים רבים, ולו בשל המיתוס שבסיפור ויכולתו להשתלב באתוס
הנשים הגיבורות ובניסיון לתפוש את השואה כמסכת של שואה וגבורה. אולם
למעשה, עובדה זו אינה מתמיהה כלל. למלה אין קול. סיפורה מסופר על-ידי
עדותיהם של ניצולי, ובעיקר ניצולות אושוויץ. אותם ניצולים אשר נתפשו כחלק
מהשואה, כקרבנות, ככאלה שלפחות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל, נתפשו כמי
"שהלכו כצאן לטבח". גבורה, וגבורה נשית בפרט במהלך השואה, נתפשה אך ורק
כמעשה אקטיבי של לחימה או התקוממות גלויה. הגבורה בגטאות, במחנות העבודה
הריכוז וההשמדה, וכן הגבורה במחבוא, נתפשה כמעשה הישרדות טבעי גרידא, ולא
כמעשה גבורה. למרות השינויים המהותיים בתפישה זו, בעיקר בחברה הישראלית,
סיפורן של חלק מהנשים, ובעיקר גיבורות המחנות, נותר משני ביחס לגבורה
הגברית במחנות.
זאת
ועוד, דיון מקיף בסיפורה של מלה, המהווה מצרף של קולות נשיים רבים
מאושוויץ, מתיישב עם הקביעה ש"לחקר הזיכרון הקיבוצי מנקודת המבט המיגדרית
נודעת חשיבות משום שהוא יכול לסייע לשרטט מפה של זיכרון זה, שתהיה פחות
הומוגנית ומונוליטית מזו המצטיירת עכשיו. זיכרון קיבוצי, כפי שלימדונו כמה
מחוקריו הראשונים, וראש וראשון בהם מוריס האלבוואקס, אינו נוצר דווקא
באמצעות דימויים או פרקטיקות כלליים ואוניברסליים; זיכרון זה הוא היסטורי
ופרטיקולרי. הוא מכונן באמצעות התנסויות, תפישות ודמיונות של קבוצות. דווקא
הזיכרון הלאומי מעוצב במונחים של זהויות פרטיקולריות כאלה: של מעמד, של
מיגדר ושל אתניות..."3 וכחלק
אימננטי מקביעתו של האלבוואקס, בקריאת עדויות וספרים אוטוביוגרפיים
המזכירים את מלה, אנו מוצאים התפתחות מרתקת של הדרך בה סיפרו את סיפורה של
מלה ומכאן כמובן, הדרך בה נארג ומשתנה הזיכרון.
מדוע
הרבו כל-כך הניצולות לעסוק בסיפורה של מלה ולהדגישו? מדוע ניתן למצוא
בספריהן ובעדותיהן קריאות נואשות כמעט להנצחת שמה, מעשיה וזכרה? נראה כי
מגמה זו חורגת מעבר לרצון הבסיסי לשמר את זכרה היקר. בהקשר זה יש לחזור
ולציין את העובדה שהיו אלה דווקא ספריהן האוטוביוגרפיים של נשים שיצאו לאור
מיד לאחר המלחמה והתקבלו על-ידי החברה מבלי לעורר תגובות נגד קשות, עובדה
שקשורה לתפישתן המסורתית כקרבן. היות נשים אלה יהודיות אף הוסיפה לתפישת
הקורבן ממד עמוק ו"מובן" יותר. נראה שמתוך תפישה "קרבנית" עמוקה זו מצאו
עצמן הניצולות שבות וחוזרות לסיפורה של מלה. כך למשל אמרה רחל
אולבסקי-זלמנוביץ: "...את מכירה את הסיפור על מלה? שהיא היתה מקשרת את
הפרטיזנים בחוץ, בגלל זה שאלה שעבדו ב"קנדה" העבירו כל מיני – אם זה נשק,
אם זה כסף – הביאו החוצה, דרכה... היא היתה אחת מלה שהיתה מעבירה הכל. בגלל
זה אני אומרת – מה זה מחנה ריכוז לא היו גיבורים?! [ההדגשה שלי. נ.ש] היו אנשים שעשו. ואני מכירה מקרים שברחו גם.4
זאת
ועוד, נראה כי לעיסוק הבולט במלה בספרי ועדויות הנשים יש קשר לתחושות האשם
הלא מוצדקת כמובן, אך המעיקה, של הניצולים, אותה היטיב לבטא פרימו לוי:
"איזו אשמה? משבאו הדברים על סיומם, עלתה בנו המודעות לכך שלא עשינו דבר או
לא עשינו די נגד המערכת שבתוכה נטמענו... ההגיון אומר אפוא שלא היה הרבה
במה להתבייש. אבל עם זאת הבושה עמדה בעינה, במיוחד מול המעטים, הנציגים
הבולטים של ציבור האסירים שיכלו להתנגד ואף ניתנו להם הזדמנויות לעשות
כך... ואת השיפוט הזה רואה השורד, או נדמה לו שהוא רואה... במודע או שלא
במודע, הוא חש כמי שמואשם ועומד לדין, ונחלץ להצטדק ולהתגונן."5 היתה
זו מלה, שהתנגדה למערכת בתוכה נטמעה. אם אנו מקבלים את טענתו של לוי, הרי
שלכאורה, לא צריכות היו הניצולות לשוב ולספר את סיפורה של גיבורה מאחר שהוא
מעמידן באור אלו שלא התנגדו. למעשה, דומני כי בחזרה על סיפורה, מוצאות
מחברות האוטוביוגרפיות חוויה מזככת שיוצאת נגד תפישת הקרבניות של ניצולי
השואה שרווחה בעיקר בעשורים הראשונים של מדינת ישראל6. לשמחתנו,
אנו רואים היום שתפישה זו נעלמה כמעט לחלוטין. יתרה מכך, בעיקר לאור חקר
השואה והוראתה שנעשו בעשורים האחרונים, אנו יודעים היום כמה גבורה ותעצומות
נפש היו במאבק ההישרדות הסיזיפי, היומיומי.
מקורות:
סיפורה של מלה צימטבאום - סיפור על גבורה, עזרה, רעות וסולידריות באושוויץ
כתבה: דר' מלה מאיר-גוטפריינד
סיפורה של מלה צימטבאום.pdf
מכתב באנגלית שנכתב על ידי ויסבלום סימון
Mala Zimetbaum.pdf
המלצה מאת מלה מאיר (בת של אחת הניצולות של צימטבאום שקרויה על שמה)
ספרים:
"האשה בשואה" מאת יהושע אייבשיץ, עמ' 270-274
מאמרים:
האנציקלופדיה של השואה,ערך צימטבאום מלה: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16299
http://www.ideajournal.com/articles.php?id=16
http://en.wikipedia.org/w/index.php?title=Mala_Zimetbaum&oldid=184067884
Mala's Last Words – by Stephen G. Esrati
http://www.ideajournal.com/articles.php?id=15
The execution of women by the Nazis during World War II
http://www.capitalpunishmentuk.org/nazi.html
http://www.yadvashem.org/yv/he/education/newsletter/12/history.asp
עדויות:
עדות של אסתר מאסטרו "בנתיבי שאול" עמ' 293
המלאך הטוב מאושוויץ, גרייף עמ' 122,125
טקסט שהוקרא בטקס קבלת אות המציל:
"מלה
צימטבאום ילידת פולין. נעצרה באנטוורפן בספטמבר 1942. היא נשלחה לאושוויץ
וניצלה את תפקידה כמותרגמנית במחנה כדי להציל נשים רבות על ידי הברחת אוכל
ותרופות, החלפת עבודות ואזהרה לפני סלקציה. מלה הצליחה לברוח מאושוויץ עם
בן זוגה אך הם נתפסו והוצאו להורג תוך גילויי גבורה והתנגדות. יקבל את האות
בשמה שמעון ויסבלום, קרוב משפחה."
הצג אתר רגיל
