אלכסנדר הרמן
- huli1944
- 27 ביולי
- זמן קריאה 9 דקות
מכתבו של פרופ' יואל יערי לחברות וחברי להוקרת גבורתם של המצילים היהודיים בשואה
הריני מתכבד להגיש את מועמדותו של דר' אלכסנדר הרמן לאות הוקרה מטעם הוועדה וארגון בני-ברית העולמי בגין הצלת חייהם של 140-120 אסירים ואסירות חולים, רובם יהודים, במחנה הריכוז לייפציג-טקלה ב-19-18 בינואר 1945. את מעשה ההצלה לפרטיו חשפתי במחקרי בשיתוף עם אניה קרוזה (Anja Kruse) ממוזיאון מחנות לעבודות כפייה בלייפציג (Die Gedenkstätte für Zwangsarbeit Leipzig).
רקע
דר' אלכסנדר הרמן נולד בווינה ב-1913, למד רפואה בפראג והקים בה את משפחתו. בנובמבר 1942 גורש דר' הרמן יחד עם הוריו ועם רעייתו מרגרטה וילדתם רות בת החודשיים לגטו טרזיינשטט. כמעט שנתיים לאחר מכן, ב-1 באוקטובר 1944, צורף דר' הרמן לקבוצה של אלף גברים בעלי מלאכה, שהגיעה לבירקנאו למחרת היום ונכלאה במחנה מעבר. שבוע לאחר מכן הוא נשלח בקבוצה של מאה גברים לטאוכה. בהתחלה עבד כמכונאי בבית החרושת האסאג-טאוכה, אך בינואר 1945 מונה לתפקיד רופא המחנה. היות ודר' הרמן היה דובר גרמנית רהוטה, העדיפו אותו שלטונות המחנה על פניו של הרופא שקדם לו, יהודי מבלגיה, שלא הבין את שפתם.
מחנה טאוכה היה אחד מכמה מחנות ריכוז לעובדי כפייה בלייפציג ובסביבתה הקרובה. הוא נחנך ב-7 בספטמבר 1944 תחת פיקודו של אס"אס-שרפיהרר שְמִידְט (בינואר 1945 הוא הוחלף באס"אס-אונטרשרפיהרר מַרְטִין וַגְנֶר). בשבעת החודשים הראשונים לקיומו (עד ראשית אפריל 1945) היו כלואות בו בממוצע כ-1,200 נשים – שליש יהודיות, שליש צועניות והשאר אריות בנות לאומים שונים – שהתגוררו בביתנים נפרדים. בחלק הדרומי של המחנה הוקצו שני ביתנים לכ-500 אסירים גברים. גדר תיל גבוהה הפרידה בינם לבין ביתני הנשים וכל מגע בינם לבין האסירות השכנות היה אסור. לדר' הרמן הייתה רשות לעבור בין המחנות, והוא ניצלה כדי להעביר מסרים בין הגברים והנשים. רוב האסירות והאסירים עבד בבית החרושת האסאג-טאוכה במרחק 1 ק"מ מהמחנה, שהתמחה בייצור מטולי רקטות אנטי-טנקים (פאנצ'רפאוסטים). השאר עבד בתחזוקת המחנה. על המחנה שמרה יחידה של כחמישים אס"אסמנים. הם גם פיקחו על האסירות והאסירים בצאתם את המחנה לעבודה. בתוך המחנה עצמו פעלה קבוצה של כתריסר משגיחות. תנאי המחייה במחנה היו סבירים יחסית לאלה ששררו במחנות המוות מהן הגיעו האסירות והאסירים, אך כולם סבלו מחרפת רעב.
אחד מביתני המחנה היה ריוויר (בית-חולים). הוא הכיל חדר אישפוז גדול וגם בו עשרים מיטות דו-קומתיות מסודרות לאורך הקירות ובמרכזו תנור חימום. הצוות הרפואי היה על טהרת האסירות והאסירים וכלל רופא אחד וכשישה אחיות ואחים. קיימות מספר עדויות שדר' הרמן גילה חמלה כלפי כל החולות בלא קשר למוצאן. הוא גם ניסה להחביא חולות קשות או להסתיר את חומרת מחלתן בעת שרופא אס"אס הגיע לביקורת במחנה וערך בו סלקציה. בכך הציל את חייהן, או לפחות האריך אותם.
המכשיר הרפואי היחיד שנמצא בבית החולים בטאוכה היה מד-חום. לעתים נאלץ דר' הרמן לבצע ניתוחים פשוטים, כמו ניקוז מוגלה ממורסות מזוהמות שסיכנו את חיי החולות, אלא שלא היו בידיו כלי ניתוח סטריליים ואמצעי הרדמה. הרופא רב התושייה לא וויתר. כתחליף למכונת הרדמה הוא ייצר מטוטלת מחוט ואבן והשתמש בה להרדים את החולה בשיטת ההיפנוזה. את המורסה ניקב באמצעות סכין כיס שחוטאה על תנור החימום ולאחר ניקוז המוגלה תפר את העור עם מחט וחוט תפירה רגילים. קרעי בגדים שארגנו האחיות שימשו לחבישת פצע הניתוח.
הפצצות לייפציג וסביבותיה על-ידי בעלות הברית פגעו גם במפעלי תעשיית הנשק של האסאג ושיתקו את העבודה בהם. בראשית אפריל 1944 פסקה העבודה בבית החרושת בטאוכה, והמחנה הפך להיות יעד נוסף של צעדות המוות ברייך הגרמני הקורֵס. אלפי אסירות הגיעו אליו באותה עת ממחנות ריכוז במזרחה של גרמניה. הן נאלצו לדור ולישון על ריצפת ביתני המגורים וחיש מהר תנאי המחייה במחנה התדרדרו לשפל של צפיפות, קטטות ורעב.
התקדמות צבאות בעלות הברית האמריקאים והבריטים בראשית אפריל 1945 אל מחוז לייפציג ממערב וממזרח הניעו את השלטונות הגרמניים לפנות את מחנות הריכוז בסביבה זו ולהשמיד ראיות בדבר קיומם. בין ה-13 ל-15 באפריל נשלחו אלפי אסירות ואסירים מטאוכה וממחנות הריכוז ועבודות הכפייה אחרים במחוז לייפציג לצעדות מוות בכיוון מזרח, במטרה להשמידם באזורים שאינם נמצאים בלב אוכלוסייה גרמנית. בעת פינוי המחנות נשארו בכל אחד מהם כמה מאות אסירים חולים וצוות קטן של אסירים, שאמורים היו לטפל בהם. שומרי האס"אס והמשגיחות עזבו את המחנות כדי ללוות את האסירים בצעדתם. השמירה על המחנות המפונים הופקדה בידי אזרחים שהתגייסו לפולקסשטרום. לרוב הם שמרו בשער ולא התערבו בנעשה בתוך המחנה, אך היו אמורים, על-פי הוראות שהגיעו מרייכספיהרר הימלר, לסייע לחוליות חיסול של אס"אסמנים ומשתפי פעולה לרצוח את האסירים החולים שנותרו במחנות, במידה ויעמדו בפני שיחרור על-ידי חיילי בעלות הברית.
מעשה ההצלה ב-18 באפריל 1944 – עדות בלה חזן
על מעשה ההצלה סיפרה בעדותה בלה חזן (גילוי נאות: אמא שלי), קשרית מחתרת 'דרור', שנלכדה על-ידי הגסטפו ונשלחה לאושוויץ-בירקנאו בנובמבר 1942, שם שימשה רוב תקופת מאסרה כפלייגרין (אחות בריוויר). במהלך כל התקופה חזן התחזתה לפולניה נוצרייה בשם ברוניסלבה (ברונקה) לימנובסקה. חזן שרדה את המחנות ועלתה ארצה בנובמבר 1945. בדצמבר 1945, רק שמונה חודשים לאחר מעשה ההצלה, היא נשלחה על-ידי מזכירות הקיבוץ המאוחד לעלות על הכתב את זיכרונותיה הטריים בבית ההחלמה 'בית ישע' שבקיבוץ גבעת ברנר. הזיכרונות נכתבו בעברית בשלוש מחברות, השמורות בארכיון בית לוחמי הגטאות (מוצג 4441).
חזן הגיעה לטאוכה במשלוח כאלף נשים מבירקנאו ב-4 באפריל 1944. היא נשלחה לעבוד עם דר' הרמן בריוויר של טאוכה. וכך היא כתבה (עמודים 79-75 בעדות המקורית):
"עבודה עבורנו לא היתה. שוב ישבנו בצריפים. כמעט כל היום היו אזעקות והתפוצצויות. במקרים כאלה אסור אפילו היה לצאת בית השימוש. בשביל הס.ס. היו בונקרים באדמה בתוך המחנה. פחדנו מאוד מפני שהיינו בקרבת בתי החרושת. בתוך צריף חד היו 400 נשים, קשה מאוד היה לשלוט עליהם. בשעות שלא היו אזעקות הוציאו את הנשים החוצה והצטרכו בחמישיות לעמוד וללכת בחוצות המחנה ושיר כל מיני שירים גרמנים. לא רצו שיהיה לנו יותר מדי זמן חופשי שנוכל לשמוח מכל זה שמתחש בתוך העיר. לייפציג אז כמעט כולה נחרבה מהפצצות. נהרגו גם הרבה אסירים בתוך בתי החרושת. ללייפציג התקרבו האמריקאים. אז כמעט שהפסקנו להרגיש בחוסר האוכל. חיכינו לרגע שנשתחרר. אמנם גם אז זה עוד לא היה בטוח. פחדנו שייקחו אותנו שוב לטרנספורט. במחנה לא קרה שום אסון.
כעבור שבוע ימים בהיותנו במחנה שוב בא המפקד ואמר להתכונן לדרך. גם הם התחילו להתכונן עם כל התרמילים שלהם. לקחו לטרנספורט רק את הבריאים. היה רופא אחד יהודי מפרג, הרמן, הוא הסביר [לגרמנים] שהחולים מוכרחים להישאר במקום. מכוניות [עבור הסעת חולים קשים] לא היו והם אז הצטרכו להסכים. היהודי הזה פנה אלי כאילו הרגיש שאני קרובה ואמר שהוא בעד זה שאני אשאר בתור אחות אצל החולים. רוב החולים היו יהודים. מספר קטן של גויים. שמחתי מאוד כי לא רציתי ללכת. רגלי היו נפוחות וידעתי שיכולה אני ליפול בדרך. החברות הפולניות התפלאו שאני נשארת בין יהודים ודיברו למצפוני. הם לא יכלו להבין מה שמתרחש בקרבי. אפילו כעסו עלי. אני הייתי מאושרת שיצא לי דווקא בימים האחרונים לחיות את הכל בין יהודים ולכות לרגע שנשתחרר יחד או אפילו למות יחד.
[ב-13 באפריל 1944] כולם יצאו יד עם הס.ס.. נשארו רק 140 חולים. גברים ונשים. על יד שער המחנה עמדו גרמנים ציביליים. מיד העבירו את הגברים לצריף אחד עם הנשים. עשו בית חולים אחד. בחורים עלו על הגג ועשו צלב אדום גם על הקירות ועל האדמה. כשיעברו אווירונים שיראו שזה בית חולים ושלא יקרה לנו אסון. זה היה ב-15 לאפריל 45. בשעת אזעקות לקחנו את החולים לבונקרים של הס.ס.. לילה שלם ישבנו שם. שמחנו שנמצאים אנחנו לבד, שאנחנו יושבים בבונקרים של הס.ס. בהפסק האזעקות הוצאנו את החולים. לצאת מהמחנה אסור היה, ושנית גם פחדנו מפני הגרמנים בעיר. אוכל היה לנו מספיק כי כל המחסנים היו מלאים. את צרכי האוכל לא הספיקו לקחת אתם. בישלנו הרבה מאוד בכדי להשביע את האנשים אחרי שנים של רעב. החולים עוד יותר חלו מרוב האוכל כי לא היו רגילים כבר לאכול. בלילות עמדנו על שמירה, כי פחדנו שחס וחלילה יעשו משהו עם המחנה. קשה היה להאמין שמתקרב החופש. לי היה קשה להתאפק. רציתי לגשת לרופא ולספר לו את זה שאני יהודיה. בערב אחד התהלכתי וחשבתי אולי באמת עלי לגשת. נוכל לשוחח יחד. קראתי אותו הצידה והתחלתי לדבר אתו. אבל מיד התחלתי לבכות. הוא הבין משהו ואמר אל תפחדי. עלייך לא לבכות. ספרי הכל. נפלתי עליו והתחלתי לדבר אליו כמה משפטים ביידיש. גם הוא פרץ בבכי. לא יכולנו כלל לדבר. הסתפקנו בשתיקה. הוא ביקש שאני עוד אתנהג כמו נוצרייה עד שנעזוב את המחנה. בכל פעם שהיו עוד אזעקות היה על ידי. לא רצה לעזוב אותי. התפלא שכה הרבה זמן יכולתי להתגבר ולשתוק.
ב-16 באפריל האמריקאים היו 9 ק"מ מהמחנה שלנו. קבלנו ידיעות שכעבור שעות יכנסו העירה. כולנו התכוננו לקראת הפלישה. הגרמנים עוד שמרו על המחנה. לתוך המחנה כבר לא נכנסו, רק עמדו מבחוץ. בצהריים [של ה-18 באפריל 1945] אני עם הרופא עמדנו על יד השער והסתכלנו לרחוב. ראינו שעוברים שני בחורים בלי התלבושת שלהם. הכרנו שהם ממחנה. אחד צולע על רגל השני גם כן פצוע. שאלנו אותם מאין הם אז ענו לנו שהם ממחנה לא רחוק מלייפציג גם כן. שם המחנה טקלה. שרפו את המחנה בצהרים והם הספיקו לברוח. הידיעה הזאת הפחידה אותנו ופחדנו שמא גם את המחנה שלנו ישרפו. הבחורים נכנסו אלינו והרופא התחיל לטפל בהם. הם סיפרו שבשעת ארוחת הצהרים הכניסו אותם לצריף אחד. נתנו להם לאכול תפוחי אדמה ומרק ובינתיים מסביב שפכו בנזין והדליקו את הצריף. הם היו במספר שלוש מאות.
הרופא החליט אז לצאת מהמחנה ולהגיע לאמריקאים ולהודיע להם על זה. לקחתי סרט של צלב אדום. שמנו סרט על השרוול ומבלי לשאול לגרמנים יצאנו מהמחנה. הם פחדו כבר לעכב אותנו. בצורה כזאת עברנו את כל העיר ואיש לא פגע בנו. כשהתקרבתי לאמריקאים לא האמנתי לעיני שאני רואה אותם. הרגשתי שמשמחה תצא עוד נשמתי. השתדלתי להחזיק עוד מעמד כי הלכנו בשליחות. התקרבנו אליהם וכשראו את הצלב האדום נגשו אלינו ושאלו מה אנו רוצים. הסברנו להם את המצב שאנחנו במחנה הסגר שמפחדים שמא הגרמנים עוד יעשו משהו אתנו. הרופא דיבר באנגלית והוא הבין הכל. התשובה היתה שאינם עוד נכנסים לעיר וזה יכול עוד לקחת מספר ימים. עצתי היתה לברוח מהמחנה ולהגיע עם החולים אליהם. בשמחה רצנו חזרה. אפילו לא הספקנו להסתכל על הנעשה סביבנו. חסרו לנו מילים לבטא את כל זה שאנחנו ראינו בעינינו: את האמריקאים שמשחררים אותנו.
התחלנו לחשוב באיזה צורה נוציא את האנשים החולים. חזרנו למחנה. מיד הוצאנו את החולים מהמיטות, הלבשנו אותם ולמי שהיה רק קצת כוח לקח חולה על כתפו. בינתיים הציביליים ששמרו על יד השער נעלמו לגמרי. את החולים הוצאנו ליער וכיסינו אותם בירק. חיכינו עד שיחשיך ואחר כך אחד אחרי השני [התחלנו] להעביר. שעות עבדנו על זה אבל לא היינו עייפים וחלשים. גם החולים הקשים מיד התחילו לצעוק שיש להם הרבה כוח. כמה אנשים עוד נפצעו מכדורי יד [אולי הכוונה לרימונים] שזרקו אחרינו. בשמונה בבוקר הגיעו כולם לאמריקאים...
האמריקאים קיבלו אותנו יפה מאד. על הרגשתי ברגעים אלה קשה לי לבטא. ההרגשה שאנו חופשיים והאפשרות לפרוק מעלי את המסכה הנוצרית, לחזור להיות יהודיה ולהפסיק לרעוד מפחד של שנים. לא כולם זכו לזה להישאר בחיים ולהיות מחדש בן אדם חופשי."
עדויות נוספות
1. סיפור ההצלה של כ-140 החולות והחולים מופיע גם בספרה של אסירת טרזיינשטאט-בירקנאו-טאוכה רות אליעז "רוח חיים" (1988). אמנם קיימים הבדלים קלים בין גירסתה לבין זו של בלה חזן, אך אין הדבר מפתיע, שכן אליעז כתבה את זיכרונותיה כ-40 שנים מאוחר יותר. הופרט מספרת, כי הגיעו מטקלה שלושה פולנים עם כוויות והם צעקו: "תברחו מהר". חשוב לציין, שגם אליעז מייחסת להרמן תפקיד מרכזי בארגון ובביצוע מעשה ההצלה.
2. על ההסתרה ביער של חולי טאוכה העידה גם אסירת המחנה, הצ'כית מרי רוזנבאך (לימים שִינְבֶּרְגֶר): "בגלל שהייתי חולה וחלשה נאלצתי לשהות בביתן החולים של טאוכה. ב-13 באפריל האס"אס עזב את המחנה. היה שם רופא צ'כי, אסיר המחנה, שהפציר בנו לברוח ליער סמוך כדי להסתתר שם לפני שהאס"אס יחזור למחנה".
3. במחקרי מצאתי עדויות של אסירות (למשל, יהודית בקר) שמילטו עצמן מהמחנה לאחר ששמעו את אזהרותיהם של הפולנים שברחו מטקלה. דר' הרמן וחזן, שהגיעו אל הכוחות האמריקאים בצהרי ה-18 באפריל ויכלו להישאר עימם משוחררים ומוגנים, בחרו לסכן את חייהם ולחזור לטאוכה כדי להציל את החולות והחולים שלא יכלו להימלט בעצמם.
4. תאור תמציתי של האירועים הדרמטיים שהתרחשו במחנות המשנה סביב לייפציג באותו היום מופיע במסמך סודי, שנכתב שלושה ימים לאחר מכן על-ידי צוות IPW 106 Interrogation Prisoner of War)), שליווה את הכוחות האמריקאים (נספח א'). תפקיד הצוות היה לחקור שבויי מלחמה אך הוא תישאל גם אסירים ניצולים. וכך נכתב במסמך: "בבוקר ה-18 באפריל נפוצו שמועות שפעילות אלימה מתוכננת במחנות טקלה וטאוכה. דר' הרמן הצליח לברוח עם 120 אסירים של המחנה בטאוכה במשך אחר הצהריים של אותו היום. האסירים של מחנה טקלה לא היו בני מזל כאלה".
אחרית דבר
רק לאחר המלחמה נודע לדר' הרמן, כי אשתו ובתו, שכבר מלאו לה שנתיים, וכל שאר בני משפחתו, ניספו בבירקנאו. הוא היה שריד אחרון למשפחת הרמן. הוא עבד תקופה מסויימת כרופא בשרות הצבא האמריקאי ולאחר מכן שב לצ'כוסלובקיה וקבע את ביתו בעיר ליברץ'. הוא התמנה לראש הליגה נגד שחפת על-שם טומאש מסריק, שריכזה את הטיפול הרפואי והסוציאלי בחולים שחפתיים בצ'כוסלובקיה. ב-1947 הוא נישא בשנית ללוּאִיז פְרוֹינְד, אף היא ניצולת מחנות טרזיינשטט ואושוויץ, והשניים הולידו בן ובת. הוא נפטר ב-1975 בגיל 62.
סיכום
דר' אלכסנדר הרמן היה רופא יהודי רחום במחנה לייפציג-טאוכה, שעשה ככל יכולתו לטפל באסירות ובאסירים במחנה ולהציל את חייהם. ב-13 באפריל, לאחר יציאת אסירי המחנה לצעדת מוות, הוא נותר עם 140-120 חולות וחולים קשים, רובם יהודים, וצוות קטן של אסירות ואסירים. ב-18 באפריל, כאשר הגיעו ידיעות על חיסול קרב של המחנה ורצח האסירות והאסירים החולים שנותרו בו, כפי שנעשה באותו יום במחנה טקלה הסמוך, הוא יצא את המחנה יחד עם בלה חזן ושניהם ניסו להזעיק לעזרה את כוחות הצבא האמריקאי הסמוכים. לאחר שסורבו (האמריקאים נתנו עדיפות לכיבוש לייפציג) הם בחרו לחזור למחנה בִּמקום להציל את נפשותיהם. דר' הרמן אירגן והנהיג את הוצאת החולות והחולים אל יער סמוך, את הסתרתם עד רדת החשיכה, ואת העברתם בשעות החושך לאזור האמריקאי, ובכך פעל להצלת חייהם.
אני מאמין שעבור פעילותו הנועזת להצלת החולות והחולים הקשים בטאוכה ב-18 באפריל 1944, שהיו בסכנת מוות, ראוי דר' אלכסנדר הרמן לאות הוקרה כיהודי מציל יהודים. (בלה חזן זכתה להוקרה זו ב-2019, אם כי מעשה ההצלה בטאוכה לא נכלל בבקשה למתן האות, כיוון שהמחקר על המעשה היה באותה עת בראשיתו).
מקורות
●Taucha (women), Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945; USHMM, Vol.
1/B, pages 426-7.
● בלה יערי-חזן, 'זיכרונות', ארכיון בית לוחמי הגטאות, מספר 4441.
● רות אליעז-הופרט, 'רוח חיים', הוצאה: ספרית פועלים, 1990.
● יהודית בקר, עדות וידאו מוקלטת. USC Shoah Foundation, 1997.
● עדות מרי שינברגר-רוזנבאך, מוזיאון לעבודות כפייה בלייפציג, לייפציג.
● ראיונות של יואל יערי עם אוטו הרמן, בנו של דר' אלכסנדר הרמן. 2020 (אוטו הרמן לא ידע דבר על מעשה ההצלה בטאוכה וסיפק פרטים על קורות אביו לאחר המלחמה).
