ג'ק ורבר
- huli1944
- 27 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
ג'ק ורבר נולד בפולין בשנת 1914.
כשפרצה המלחמה היה נשוי לרחל ואב לאמה. בספטמבר 1939 נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד, שם היה אסיר במשך חמש וחצי שנים. אשתו ובתו, הוריו, ושבעה מאחיו ואחיותיו נרצחו. בכל שנותיו במחנה היה פעיל של המחתרת הבין-לאומית.
ג'ק ורבר, אסיר מספר 7197, וקומץ חבריו היהודים במחתרת הבין-לאומית בבוכנוולד הצליחו במעשי גבורה עילאיים בסיכון אישי רב מספטמבר 1939 עד אפריל 1945 לשמור ולהציל ממוות בטוח כ-700 ילדים. כל זאת בתחכום רב ומתחת לאפם של הגרמנים. זהו סיפור מופלא של הישרדות, התנגדות ואומץ לב עילאי.
חלק מהילדים התגוררו בבלוק 66, צריף עץ שהפך בסופו של דבר לבלוק בלעדי לילדים. בין הילדים שניצלו בצריף זה היו אלי ויזל הסופר בעל פרס נובל, ישראל מאיר לאו שנעשה לימים רבה הראשי של מדינת ישראל, ואחיו נפתלי לביא שהיה לימים דיפלומט בשירות החוץ של מדינת ישראל.
באוגוסט 1944 הגיעו כ-600 ילדים ונערים בני 16-6 למחנה, תחנת מעבר לפני שליחתם אל מחנות ההשמדה. ג'ק כתב: "החלטתי להתערב, לנסות לעזור להם כדי שלא יקרה להם מה שקרה לבתי האהובה אֶמה. זכרתי גם מה קרה למשלוח קודם של ילדים צוענים, כשהפושעים עדיין שלטו במחנה. הם הועברו ליעד לא ידוע ומצאו כנראה את מותם. ידעתי שאם לא ייעשה דבר, צפוי לילדים האלה גורל דומה".
הילדים פוזרו בצריפים. ג'ק וחבריו למחתרת העניקו לילדים מזון ומחסה וגם תמיכה רוחנית באמצעות כיתות לימוד. על אלה כתב: "בפקולטה שלנו היה כנר ושמו ברנדט. הוא היה מנגן בכינור, הילדים אהבו להקשיב לו... מאיר גוטליב היה מדריך הדרמה וגם לימד את מקצועות היהדות. דוד נוימן לימד את הילדים לשיר באמצעות קולו הערב... שטריגלר וגוטליב היו משחזרים מזיכרונם את השירה של ביאליק... הנדלסמן ואני סיפרנו לילדים סיפורים שנועדו להעניק להם תקווה – אחרי המלחמה היינו אומרים להם ניסע לארץ ישראל ונגדל תפוזים..."
במבצע הצלת הילדים השתתפו גם אמיל קרליבך, גוסטב שילר, ג'ק הנדלסמן, אליהו (אלק) גרינבוים, הנס יוהן ואמיל.
תפקידו של ג'ק, מזכיר הצריף, אפשר לו לטפל בכ-150 ילדים בבלוק 23 באורח יום-יומי, והוא עשה זאת עד סיום המלחמה. הקבוצה הצליחה לארגן מזון בעבור הילדים, בעיקר באמצעות אנשים שעבדו מחוץ למחנה והיה להם מזון עודף. בצריפים היו קערות או סלים שבהם הניחו האסירים שאריות מזון. רוב האנשים לא ידעו שהמזון נועד לילדים. מנות נוספות השיגו על ידי מסירת מספר כוזב לגרמנים בנוגע לכמות האסירים. הם לא דיווחו מייד על אנשים שמתו וכך קיבלו עוד כיכרות לחם.
באופן רשמי היה על הילדים להיות בני שש עשרה על מנת להישאר בבוכנוולד. לכן הקבוצה ביקשה מהמזכירות לשנות את תאריכי הלידה של הילדים. הילדים הבוגרים יותר נשלחו לפלוגות עבודה. הם השתדלו לשלחם לעבודות קלות וחלק נרשמו כנספחים ולמעשה מעולם לא עבדו. רוב הילדים עברו למחנה קטן ששימש מקום ארעי לאסירים שהיו אמורים להישלח לאתרי עבודה אחרים או אל מותם. לפיכך לא נדרשו האסירים במחנה זה לצאת לעבוד ולמצוא מקומות עבודה בעבור הילדים ששוכנו שם.
ג'ק וקבוצתו לא הסתפקו במתן מזון בלבד ומתחת לאפם של הנאצים הקימו בית ספר. בצריפים הוקמו כיתות שבהן לימדו האסירים היסטוריה יהודית, מוזיקה ועברית. הועלו מחזות, הופעות מקהלה והתקיימו ערבי קריאת שירה. הם השתדלו להעניק לילדים תקווה שיום המחר אומנם יגיע. האסירים שלימדו את הילדים ידעו שעבודה זו מסוכנת וייתכן שישלמו בחייהם אם ייתפסו, ואף על פי כן היו מוכנים לקבל עליהם את הסיכונים.
באפריל 1945 שוחרר המחנה בידי צבא ארצות הברית.
רוב ילדי בוכנוולד שרדו, הקימו משפחות ובנו חיים חדשים. בתום המלחמה פגש ג'ק את מילי דרזנר, ניצולת שואה. הם נישאו בגרמניה והיגרו לארצות הברית, שם נולדו להם שני בנים, ומהם זכו לראות נכדים ונינים. ג'ק נפטר בן 92.
כשהיה בן 80 פרסם את סיפרו "להציל את הילדים – בוכנוולד, סיפור של אובדן והצלה". הוא לא חסך בפרטים המחרידים – ההתעללויות, העינויים, ההוצאות להורג, והרעב, אך סיפר גם על רגעי החסד המעטים – החברות, האחווה וההקרבה.
ורבר ג'ק קיבל את אות המציל היהודי, מפעל משותף של המרכז העולמי של בני ברית ירושלים והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה.
