וילהלם פילדרמן

וילהלם פילדרמן

נולד בבוקרשט, רומניה, בתאריך 14.11.1882. כבנו של בעל בית דפוס שהתעשר וזכה למוניטין טובים. הוא למד בבית ספר התיכון "מאטיי באסראב" בבוקרשט עם תלמיד בשם יון אנטונסקו שדרכיהם יצטלבו בהמשך, למד משפטים באוניברסיטת בוקרשט ובסיום לימודיו המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פריז וסיים בהצלחה ב-1909 עם עבודה בנושא הירושה במשפט ההשוואתי. הוא המשיך ללמוד בבית הספר לאמנויות ולאדריכלות שליד מוזיאון הלובר בפריז ובקורס לפילוסופיה של אנרי ברגסון. סיים גם לימודים בבית הספר הגבוה למסחר ועם שובו לרומניה זכה באזרחות הרומנית. החל מ-1912 היה עורך דין בבוקרשט.

הוא התגייס לצבא הרומני והיה קצין במלחמת הבלקן הראשונה, בשנת 1913 ובמלחמת העולם הראשונה. בצבא הוענקו לפילדרמן העיטורים הממלכתיים Coroana României ("כתר רומניה") ו-Virtutea militară (עיטור המופת הצבאי).

פילדרמן היה בין מייסדי ארגון היהודים ילידי רומניה" ב-1909 והיה סגן יושב הראש שלו מ-1915. בשנים 1914 עד 1919, בהיעדרו מרומניה של היו"ר, היה היושב ראש בפועל. הוא היה חבר במשלחת הרומנית לוועידת השלום בפריז ופעל רבות כדי להביא לכך שבהסכמי השלום של שנת 1919 יכלל סעיף המעניק אזרחות ליהודי רומניה. הוא נכנס לפוליטיקה ונבחר לפרלמנט הרומני. ב-18 בפברואר 1923, כש"איחוד היהודים ילידי רומניה" שינה את שמו ל"איחוד יהודי רומניה" (Uniunea Evreilor Români), נבחר ליושב ראש האיחוד. הוא היה בשנת 1915 ממיסדי האוניברסיטה העממית וחוג התרבות "החרות" (Libertatea) בבוקרשט. בהיותו חבר במפלגה הלאומית ליברלית נבחר ב-17 ביולי 1927 לכהן בפרלמנט הרומני, כהונה שנמשכה זמן קצר עד נובמבר 1928. בשנת 1920 התמנה גם לנציג הג'וינט ברומניה. בשנת 1928 יצא לארצות הברית בשליחות מיוחדת מטעם ממשלת רומניה. ב-1929 הוא השתתף כנציג לא ציוני בכנס בציריך שבה הוקמה הסוכנות היהודית המורחבת. החל משנת 1940 היה יושב ראש פדרציית הקהילות היהודיות של רומניה שהוקמה בשנת 1937. מתוקף תפקידו שימש ככתובת עבור השלטונות הרומניים ופה לקהילה היהודית.

עם כניסת רומניה למלחמה נגד ברית המועצות במטרה מוצהרת להחזיר לחיקה את בסרביה ובוקובינה הצפונית, היה בין החותמים על מכתבים אל השלטונות שבהם ביקשו לאפשר ליהודים לחזור לשירות הצבאי הרגיל כדי להקריב עצמם למען המולדת כפי שעשו בעבר. הם מחו נגד ההסתה האנטישמית לפיה היהודים משרתים את האויב הבולשוויקי. משלא נענו השלטונות לבקשות אלה לנורמליזציה של מעמד היהודים בצבא ובמדינה, היה בין אלה שקראו לציבור היהודי לכבד את הצבא ולהתגייס לסייע למאמץ המלחמתי של המדינה. המיעוט יהודי, שמספרו היה מופחת והיה מרושש על ידי הפקעת נכסיהם, תרם בהמשך למדינה, תוך מאמצים כבירים, 10 ביליון ליי. ב-16 בדצמבר 1941 ביטל המשטר הפשיסטי את הפדרציה של איחודי הקהילות. אולם הוא המשיך בניסיונות להשפיע על החלטות המשטר כדי לנסות לסכל סכנות בדרך, זאת כפי שאמר, בתפקיד "יהודי ואזרח רומני".

בימי השלטון הצבאי-פשיסטי נקט בדרך של הצפת השלטונות בבקשות שנוסחו מתוך חוש דיפלומטי והכרה עמוקה של המנטליות והשקפת הנמענים. ביום 6 בספטמבר 1941, הגיש יחד עם הרב הראשי אלכסנדר שפרן לראש הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, הפטריארך ניקודים, מחאה בעניין ענידת הטלאי הצהוב.

מאמציהם הופעלו גם כלפי המלכה האם אלנה, ושגרירי שוודיה, שווייץ וטורקיה וגם נציג הצלב האדום. פרט לכך הפעיל את מלוא כישרונו בשיחותיו עם אנטונסקו ועם שרים נוספים. לאחר שאנטונסקו קרא את התזכיר הזמינו לביתו. בסיום המפגש ציין אנטונסקו את היחס השונה ליהודי ה"רגאט" (ה"ממלכה" -רומניה בגבולות שלפני מלחמת העולם הראשונה) לעומת יהודי המחוזות שסופחו מאוחר יותר.

לאחר עלייתו לשלטון של אנטונסקו, השתמש בקשריו איתו כדי לבקש על בני עמו, לרכך או אף לבטל חלק מהאמצעים שננקטו כנגדם. ההיכרות המוקדמת עם אנטונסקו נתנה לו יתרונות בלתי מבוטלים. היחס המיוחד שקיבל פילדרמן אצל אנטונסקו ונכונותו להקשיב לתלונותיו בעניין רדיפת היהודים על ידי המשטר והלגיונרים, היו בין נושאי המחלוקת שבין אנטונסקו ובין הלגיונרים, נושאים שהביאו למרד הלגיונרים.

הוא הכיר היטב את אנטונסקו והשתמש בידיעותיו כדי לתמרן את אנטונסקו לעמדות נוחות יותר עבור היהודים. הוא אמר לו בצורה גלויה שהגרמנים יפסידו במלחמה, וליד שולחן המשא ומתן להסכם שלום עתידי רומניה תידרש לתת דין וחשבון על מעשיה כלפי היהודים. אין לדעת כמה זה השפיע על אנטונסקו, אך האחרון שינה את יחסו כלפי היהודים לפי המצב המשתנה בחזית המלחמה.

לעתים קרובות הזכיר לאנטונסקו, שהיה בראש וראשונה איש צבא מסור, את תרומת היהודים למלחמות של רומניה ואת העובדה שאחוז היהודים שנפלו במלחמות אלה לא נפל מאחוז הרומנים שנפלו. הוא גם ניצל לא פעם את הגאווה הלאומית של אנטונסקו, בהצביעו על כך שיש הקלות ליהודים הניתנות ליהודים ההונגרים (מעבר מהגרים יהודים דרך גרמניה), אך הגרמנים מסרבים לתת ליהודים הרומנים. אנטונסקו תמיד הגיב כמצופה ויצא למאבק עם הגרמנים בנושא.

הוא השיב בשלילה לדרישת שלטונות רומניה כלפי היהודים לתשלום מס נוסף למימון המלחמה, מס ענק (4,000,000,000 לאי) שהיהודים המרוששים לא יכלו לעמוד בו. תשובה זו הרגיזה את אנטונסקו והוא הורה להגלות אותו לטרנסניסטריה. כעבור שלושה חודשים, לאחר השתדלות למענו של המלכה האם, אלנה, שינה אנטונסקו את טעמו והורה להחזיר אותו מגלותו.

עם התקדמות הצבא האדום בתחומי רומניה, ביום 14 ביוני 1944, בארמון פלש, זימן המלך מיכאי כמה פוליטיקאים מהאופוזיציה והוא ביניהם. בכינוס הוצע לחלק נשק ליהודים שבמחנות ובעזרתם להפיל את ממשל אנטונסקו. הוא הסתייג מכך ואמר שאינו מתנגד עקרונית לתוכנית, אך נציגות היהודים בין המתקוממים צריכה להיות תואמת לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית. ההתנגדות הייתה לצנינים בעיני המפלגה הקומוניסטית הרומנית.

לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון העיתון הראשון שהם סגרו, בפברואר 1945, היה "Curierul Israelit ("קוריירול ישראליט" -"השליח היהודי") ובאותה הזדמנות גם עצרו אותו בפעם הראשונה.

בשלהי 1947 עזב בחשאיות את רומניה. השמועות אומרות שהוא נסע במשאית צבאית סובייטית נהוגה בידי שני קצינים סובייטים יהודים שהתחלפו בנהיגה וכך עברו את הגבול ההונגרי עד בודפשט. השגרירות הבריטית ברומניה הפיקה דרכון עבורו, דרכון שהמתין לו, עם הוויזות הדרושות, בבודפשט. עם הדרכון הייתה דרכו של לווינה פתוחה, ומשם נסע לצרפת. ברומניה נשפט בהיעדרו.

נפטר בפריז בשנת 1963.

אתר הלוחם היהודי