יעקב רון (יקשי) רייס
- huli1944
- 7 ביולי
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 30 ביולי
יעקב רון (יקשי רייס) נולד בשנת 1924 בצונוסקה סטרצה.
מדבריו של יעקוב:
לעיירה שלנו היה כינוי: "פלסטינה הקטנה", בגלל המספר הרב של יהודיה. שתי קהילות חרדיות פעלו בה ומשפחתנו השתייכה למתונים. היינו שישה אחים, ואני הייתי לפני האחרון. אבא ניהל מפעל גדול למשקאות שונים, עם יקב גדול ומחלקה למילוי בקבוקי בירה. גם אחי הבכור עבד שם. אח"כ הוא פתח עסק להובלות. היתה לנו גם מכונית, כך שלמעשה כבר מגיל 14 נהגתי, והייתי מעורב בעיסקי מכוניות.
מגיל צעיר מאוד הצטרפתי לגן של השוה"צ. הייתי יוצא דופן במשפחה ולא פעם סחב אותי אבא הבית בכח מהפעולות. הרבי, בדרשות של שבת הוקיע אותנו, והסבית נגד התנועה. היה לנו קן תוסס. זכורים לי הטיולים, השיחות האידיאולוגיות. מה נשאר מזה חוץ מהזכרונות?
הצרות שלנו התחילו עם כניסת ההונגרים לאזורנו. מכיוון שהתנועה בהונגריה לא היתה ליגאלית, כבר לא היו הכשרות, הבוגרים מהעיירות עלו לבירה ושם גרנו ב"היימים" (2-3 חברים ביחד) ועבדנו במקומות. שונים. זכור לי שתקופת מה הייתי מחלק עיתונים באחד המקומות הגדולים.
כשהתחילו רדיפות יהודי סלובקיה חזרתי לעיירתי, ומיד נרתמנו לעזרת הפליטים. כעיירה קרובה לגבול, עסקנו בהברחת יהודים וחברי התנועה לבודפשט. הם הגיעו מוסתרים בארגזי בירה ואנחנו לקחנו אותם בעגלות של המפעל בו עבד אבא. הסתרנו אותם ללילה בעיירה, סיפקנו להם ניירות ולמחרת נסעו ברכבת לבודפשט. הארגון היה מסודר למופת, עד שכנראה אחד מהסלובקים נתפש, לא עמד בחקירות, גילה את כל הרשת ואחד אחד נלקחנו למעצר. בתחילה החזיקו אותנו בבית המעצר המפורסם ברחוב מושונ,י בבודפשט. אח"כ העבירו את כולנו לגאראנ, ושם פגשתי הרבה חברים מהתנועה. דווד ליסר (לביא) בוודאי סיפר על המקום. כשסוף סוף העמידו אותנו למשפט הועברתי למחוז שלנו לקומרנו. עם כניסת הגרמנים להונגריה הכל השתנה לרעה, התחילו הגרושים מערי השדה.
לפי החלטת התנועה, כניסה לבית הסוהר לחודש מאסר נראתה כדבר בטוח. נשפטתי בקומרנו ומשם לקחו את האסירים היהודים לשארוואר ועם המשלוח האחרון הגענו לאושוויץ.
שוב פגשתי הרבה חברים מהתנועה. גם אחד מאחי היה שם. כששמעתי על גיסתי הצטרפתי למנקי בתי השימוש, כי הם עם עגלתם הסתובבו בכל חלקי המחנה. מצאתי את הגיסה והיא נתנה 3 טבעות זהב וזה הציל אותנו מרעב. הייתי ביחד עם מורדי פרנקל עם השחרור. גרנו ביחד עם אלה שהשתתפו בפיצוץ המשרפות. אבל על אושוויץ אינני מוכן לספר בשום אופן לא!
יום אחד הגיע למקום מהנדס עם קליבר ומיקרומטר. חיפש מכונאים ומסגרים. מורדי ואני החלטנו להתייצב למרות ההימור, כי הרבה פעמים, במקרים דומים, לקחו את האנשים ישר למשרפות.
לקחו אותנו לבית החרושת "בוסינג" למכוניות, שם שוב הועמדנו למבחן, על יד מנוע. מי שלא הבין במכונות, הוחזר לאושוויץ. הידע שספגתי עוד מילדותי עזר לי. היו שם תנאים קשים עם השגחה של אנשי ס.ס., צריפים רקובים, כינים, קור ורעב.
