ניסן רזניק

ניסן רזניק

ניסן רזניק (1918–2017) היה פרטיזן יהודי וממארגני "הבריחה" בפולין וברומניה. כיהן כראש המועצה האזורית חוף אשקלון (1959-1956).

קורות חייו

ניסן רזניק נולד בפינסק בשנת 1918 והיה מראשי תנועת הנוער "הנוער הציוני". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר לוילנה, שם היה מראשי הקואורדינציה הציונית.

ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. בין הקורבנות הראשונים של ההשמדה הגרמנית היו רבים מיהודי וילנה, שנרצחו בקרבת מקום, בפונאר. רזניק היה ממניחי היסוד הרעיוני והארגוני של תנועת ההתנגדות פפא"ו, ארגון הפרטיזנים המאוחד, שהוקם בגטו וילנה על ידי חברי תנועות הנוער השונות, קומוניסטים וחברי בונד, ותכננה התנגדות מזוינת. רזניק היה חבר מפקדת הארגון. ב-31 בדצמבר 1941 נאספו חברי המחתרת במטבח אותו ניהל רזניק בגטו, ובו הוקרא לראשונה הכרוז שקרא מפורשות למרד נגד הנאצים. אולם התנגדות עזה של היודנראט וההנהגה היהודית של הגטו ואי שיתוף הפעולה של התושבים הבהירה לאנשי המחתרת שאין סיכוי שיהיה מרד עממי בתחומי הגטו. הם החלו ביציאה ליערות הסביבה.  רזניק יצא עם קבוצה גדולה של כמאה וחמישים חברי פפ"או  בין 8-13 בספטמבר 1943, והם הצטרפו לפרטיזנים בנארוץ'. גטו וילנה חוסל סופית ב-23 ספטמבר 1943 ושארית חברי המחרת ברחו והצטרפו אף הם ליחידות הפרטיזנים הלוחמות ביערות.

בשלהי שנת 1943 הטילו הגרמנים מצור על יערות נארוץ', היחידות הפרטיזניות הסובייטיות נטשו והפקירו את חבריהם היהודים ללא נשק וציוד. כאן התגלתה גבורתו של ניסן רזניק, כשארגן קבוצה של נשים יהודיות שננטשו לגורלן הציל את חייהן תוך שהם מתחבאים באזור הביצות אליו לא יכלו הגרמנים להיכנס. ביניהן הייתה גם אשתו יהודית לבית שפירא מוילנה. במשך שישה שבועות ארוכים הם ניזונות מתפוחי אדמה שגנבו מהשדות הסמוכים והתחבאו כשגופם שקוע בביצות הטובעניות. עשרות יהודים נהרגו במצור הגרמני הזה, אך קבוצתו של רזניק שרדה כולה. "עצם העובדה שהיינו קבוצה נתן לנו כוח. הייתה עזרה הדדית" סיפר לימים. כשהגרמנים פינו את השטח הם חזרו לפעילות פרטיזנית עד תום המלחמה. לאחר השחרור היה ניסן רזניק מן המארגנים הראשונים של תנועת ה"בריחה" בפולין וברומניה. משם עבר לאיטליה והמשיך בפעילות ארגונית נרחבת במוסדות הבריחה והעלייה ובאיסוף וחינוך הפליטים לקראת עלייתם.

בשנת 1947 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ ניצנים שעל גבול מצרים. ב-7 ביוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נערך הקרב על ניצנים, אשר הסתיים בכיבושו של הקיבוץ על ידי חיל המשלוח המצרי. כמה עשרות מן המגינים הישראלים נהרגו. רוב האחרים, כולל ניסן רזניק, נפלו בשבי (97 גברים ו-7 נשים). לאחר נפילת ניצנים הם הובלו למשטרת מג'דל והוצעדו ברחובות העיירה. לאחר מכן הובלו לעזה. הם עמדו בלחץ חקירות, ומסרו רק פרטים מזהים. לאחר מכן הועברו לאל עריש, שם שהו כשלושה שבועות בתנאים קשים, נתונים למלקות והשפלות. משם הועברו למחנה עבאסיה שליד קהיר, שם רוכזו כל שבויי צה"ל. .

הפצועים קשה רוכזו בבית חולים צבאי בעיר קובה וקיבלו טיפול רפואי גרוע. הנשים נכלאו מחוץ למחנה עבאסיה בתנאי רווחה יחסית. בתחילה כיהנו חמישה מאנשי ניצנים בוועד שנבחר על ידי השבויים, אולם הם לא הצליחו להביא להטבת תנאיהם. המכות וההתעללויות נמשכו, וביקורי נציג הצלב האדום בקהיר בכלא לא סייעו להקלת המצב. נציג הצלב האדום לא עמד על כך שיינתן לו להיפגש עם השבויים ביחידות, ולאחר שעזב המשיכו להתעלל בהם.

בסוף אוקטובר 1948, לאחר מבצע יואב, כבש צה"ל את האזור מחדש. חברי ניצנים חזרו מן השבי לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים, אשר נחתם ב-24 בפברואר 1949. סעיף מס' 9 התייחס לשבויים: "כל שבויי המלחמה הנמצאים בידי כל אחד מהצדדים להסכם זה, המשתייכים לכוחות המזוינים הסדירים והבלתי סדירים של הצד השני יוחלפו". בסעיפי משנה של סעיף זה נקבע כי החילופין יחלו תוך עשרה ימים בפיקוח מנגנון האו"ם. רזניק חזר יחד עם השבויים.

בארץ המשיך רזניק בפעילותו הציבורית, יצא עם משפחתו כשליח תנועת הנוער הציוני לארגנטינה וארגן שם גרעינים שעלו לארץ, היה ראש המועצה המקומית חוף אשקלון ומילא תפקידים בקיבוצו.

כשעזב עם משפחתו את הקיבוץ למד ראיית חשבון וניהל במשך שנים ארוכות משרד משגשג. בשנת 2003 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "ניצנים באפר" בהוצאת יד ושם. ניסן רזניק נפטר בשנת 2017 כשהוא בן 99. הותיר אחריו שתי בנות, חתנים, שישה נכדים ונינים.

תעודת אות המציל היהודי שניתנה לניסן רזניק