פנחס אוסטרובסקי

huli1944
7 ביולי
זמן קריאה 11 דקות

פנחס אוסטרובסקי (31.8.1922 – 27.8.1983 ) היה ציוני נלהב, אשר דאג תמיד לזולת. למד חקלאות על מנת להכשיר עצמו לעלייה לארץ ישראל, ותפקידו כאגרונום ברשויות הסובייטיות, יחד עם תכונות של אומץ, תעוזה, גבורה, תושייה וקור רוח שניחן בהן, סייעו לו להציל יהודים רבים בתקופת מלחמת העולם השנייה ולעמוד בראש קבוצה של כ- 70 יהודים אותם הוציא מאירופה לישראל.

ילדותו ונעוריו

נולד לרחל לבית גוטמן ולמרדכי אוסטרובסקי, בעיירה לוּ ד ב יפוֹל שבחבל ווהלין במזרח פולין (כיום מערב אוקראינה). משפחתו הייתה ציונית ואבי ו היה מיוזמי וממקימי בית הספר העממי "תרבות" בעיירה. הוריו עסקו במלאכה ובמסחר.

הוא היה תלמיד מצטיין, חניך תנועות נוער ציוניות וידע עברית רהוטה עוד כילד. למד בבית ספר העממי "תרבות " בלודביפול ולאחר מכן בבית הספר התיכון החקלאי "תרבות " בלוּדמיר, הרחק מביתו, בתנאי פנימייה, במטרה להכשיר את עצמו לקליטה בארץ ישראל. סיים את לימודי התיכון בשנת 1939 . הוא היה במחזור הראשון והיחיד שסיים את כל ארבע שנות הלימוד בתיכון זה, מכיוון שבית הספר נסגר עם פרוץ המלחמה. רבים מבני מחזורו נרצחו על ידי הנאצים בשואה ומעטים, בהם הוא, ניצלו והצליחו להגיע ארצה.

פרוץ המלחמה ושירותו בצבא האדום

עם כיבוש אזור מגוריו בפולין על ידי הצבא האדום והקמת שלטון אזרחי מקומי סובייטי, בשנת 1939, התחיל לעבוד כאגרונום במשרד החקלאות המחוזי. תוך כדי עבודה המשיך בלימודים גבוהים בחקלאות בהתכתבות בבית הספר הגבוה לחקלאות באודיסה ולמד שם בשנים 1941-1940.

עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 פרצה מלחמת העולם השנייה באזורו, והוא עזב עם משפחתו את מקום מגוריו והצטרף לכוחות הצבא האדום בנסיגתם לכיוון ברית המועצות. בדרך גויס לצבא האדום ואילו הוריו ואחותו הקטנה פנינה המשיכו לכיוון דרום מזרח רוסיה והגיעו אל טורקמניה (טורקמניסטן). בעוזבו את מקום מגוריו הוא שכנע רבים מבני העיירה לעזוב גם הם וכך ניצלו חייהם. שירת בצבא האדום במשך שלוש וחצי שנים, עד 1.1.1945 .

במסגרת שירותו בצבא האדום נשלח ביולי 1941 לשרת ברגימנט 179 שבמסגרת הארמיה הפעילה ה- 28 שבפיקודו של גנרל פולקובניק ירומנקו. במרוצת השנה הועבר ליחידות אחרות שבמסגרת אותה ארמיה שנלחמה בחזית הדרומית למוסקבה. באפריל 1942 נשלח לבית הספר לחיל רגלים שבריזן לקורס קצינים, בסיומו קיבל דרגת סג"מ והועבר לקורפוס ה- 7 שבפיקודו של גנרל ליטננט קונסטנטינוב. במסגרת קורפוס זה, שהוכלל לאחר מכן במסגרת החזית הביילורוסית הראשונה של מרשל ז'וקוב, השתתף בקרבות על סטלינגרד, שם גם נפצע ברגלו. לאחר מכן נשלח חזרה לקורפוס ה- 7 ובמאי 1944 הדביק את הקורפוס בהיותו באזור אוסטרוגורסקי במחוז וורוניז'ש. המשיך במסגרת הקורפוס ה- 7 עד לגדה המזרחית של הויסלה, אל יבלונה, כ- 15 ק"מ מוורשה. בינואר 1945 בהיותו בוורשה המשוחררת, בתפקיד מ"מ ובדרגת סגן, עזב את הצבא האדום והחל בחיפוש אחר משפחתו. הוא הצליח למצוא חלק ממנה. התברר לו שבעת שירותו בצבא האדום מתה א ימו בטורקמניה , אביו גויס לשרת בגדודי העבודה ואחותו שהייתה כבת 10 נשארה לבדה.

חזרה לעיירה ההרוסה וארגון היהודים לעלייה לארץ ישראל

פנחס השיג שחרור לאביו שעדיין היה מגויס, ויחד עם אביו ואחותו חזר לאזור עיירת הולדת ו במטרה להגיע לארץ ישראל. לודביפול הושמדה כבר בשנת 1943 והאזור נכבש שוב על ידי הסובייטים. פנחס הגיע למקום שבו היה ביתו ומצא שם ארגז שקבר אביו באדמה עם כניסת הסובייטים לאזור בשנת 1939 . בארגז היו דברי ערך אשר איפשרו למשפחה להתקיים זמן מה.

פנחס התקבל לעבוד שוב כאגרונום במשרד החקלאות באזור, בכפר מצ'וּלנקה, מרחק כ- 12 ק"מ מלודביפול, אשר בו הקימו הסובייטים את המוסדות הממשלתיים. הוא קודם תוך זמן קצר לתפקיד מנכ"ל משרד זה, תפקיד אשר איפשר לו להשיג אישורים ותעודות ליהודים רבים. בזכות אומץ ליבו והסיכון שלקח על עצמו, רוב יהודי לודביפול ששרדו את השואה הגיעו לישראל.

תוך שימוש בסמכותו כמנכ"ל משרד החקלאות במצ'ולנקה, הסתכן פנחס בהנפקת אישורי נסיעה לצורך עבודה ("קומנדירובקה"), בחתימתו ובחותמת משרד החקלאות, ליהוד י לודביפול הרבים שהגיעו מברית המועצות. אישורים אלו איפשרו ליהודים לעבוד בעיירות שונות, בהן רובנה, מז'יריץ', ברזנה, רוקיטנה, קוריץ וקוסטופול. בארגון אישורים אלו הסתכן פנחס בעונש של 10 – 15 שנות מאסר. כמו כן, הוא הוציא אצל ראש הכפר ליהודים שהגיעו ללא תעודות, תעודות תושב המעידות שמדובר ביהודים יוצאי לודביפול. לצורך הוצאת תעודות אלו קיבל ראש הכפר מתנות וכספים מכיסו הפרטי של פנחס .

בערבים היו מתאספים יהודי לודביפול השורדים בדירה ששכרה משפחת אוסטרובסקי ופנחס נטע בהם ערכים ציוניים ואירגן לצעירים שירה בציבור בעברית, על אף האיסור על כך בתקופת סטלין. באותה תקופה התחתן אביו, מרדכי, עם רוזה, בת לודביפול שהצליחה לשרוד ביערות לאחר שבעלה הראשון נרצח בשואה לנגד עיניה. פנחס התייחס לרוזה כאמא לכל דבר, היה מסור לה ודאג לה כל חייו .

לאחר חתימת הסכם הרפטריאציה בין ממשלות פולין וברית המועצות, אשר איפשר למי שהיו אזרחי פולין לפני המלחמה וגלו לברית המועצות במהלכה, לשוב חזרה לפולין, מטרתו של פנחס הייתה לעבור לשטח פולין עם היהודים הניצולים כדי להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל. המשלחת הפולנית, אשר הגיעה לברזנה שבמחוז רובנה כדי לערוך את רשימת היהודים הפולנים לצורך הרפטריאציה, לא מיהרה להגיע לאזור שבו היה פנחס, מכיוון שפעלו שם עדיין רוצחים אוקראיני ם ששיתפו פעולה עם הנאצים ("בנדרובצים"). פנחס הסתכן והגיע בעצמו אל המשלחת הפולנית, דרך האזור המסוכן, כדי לארגן רשימה של 70 יהודים שייצאו, כשהוא בראשם, מאזור לודביפול למרכז פולין, במטרה להגיע לארץ ישראל. עותק אחד מן הרשימה

הוגש לשלטונות הסובייטים, עותק נוסף היה בידי המשלחת הפולנית ואחד נותר אצל פנחס.

הצלת הילד שמוליק פרבר

באחד מהמפגשים בערבים אצל משפחת אוסטרובסקי נודע לפנחס שילד יהודי בן 10 , ניצול

שאיבד את כל משפחתו בשואה, גר אצל הגויים בכפר נידח, באזור מסוכן של רוצחים אוקראינים "בנדרובצים".

פנחס עמד על כך שאין להשאיר את הילד בידי הגויי ם, לכן הוא הסתכן ואירגן מבצע מיוחד על מנת להצילו: תוך שימוש בסמכותו ומעמדו כמנכ"ל משרד החקלאות באזור הוא הוציא צו, לפיו מהכפרים שבסביבת אותו כפר לא הועברו לשלטונות מכסות התוצרת החקלאית הנדרשות, לכן יש להגיע לשם באישור הרשויות ובליווי צבא כדי לקבל את התוצרת הנדרשת. כך הוא הגיע בליווי כוחות צבא לכפר בו גר הילד ונכנס לבית בו הוא גר. הגוי שאצלו גר הילד השתומם כיצד הגיע פנחס לאזור כה מסוכן, ופנחס הרגיעו בהסבירו שכוחות צבא סובייטים נמצאים באזור. הילד כבר שכח את עובדת היותו יהוד י ותחילה רצה להישאר, אך פנחס שכנע אותו

לבוא לפגוש את היהודים. הילד הגיע לדירה שבה גרה משפחת אוסטרובסקי, פגש את היהודים, שמע אותם שרים בעברית, התלהב והחליט להצטרף אליהם. הוא אמר שאת אותו הערב לא ישכח כל ימיו. מכיוון שרשימת היהודים הייתה כבר מוכנה, אימץ פנחס את הילד למשפחתו ורשם אותו כבנה של רוזה, שלא היו לה ילדים, אשר התחתנה עם אביו של פנחס .

אותו ילד, שמואל (שמוליק) פרבר, עלה ארצה ולימים פנחס ליווה אותו לחופה בישראל, כאן הוא הקים משפחה.

היעד: ארץ ישראל

היות והיה בעל ניסיון צבאי, חניך תנועות נוער ציוניות בפולין ובוגר בתי ספר עבריים ושלט היטב גם בשפה העברית, גויס פנחס בלודז' במאי 1945 לארגון העלייה ב' על ידי שליחי ה "הגנה " שפעלה בקרב מחנות הפליטים, והוטלו עליו תפקידים שונים בארגון הפליטים לעלייתם ארצה במסגרת "הבריחה" וההעפלה. הוא היה פעיל בעלייה ב', בהעברת יהודים לישראל, כמו גם בארגון פעולות חלוציות, עד לעלייתו ארצה. כאשר התקבלו האישורים מהשלטון הסובייטי, שאיפשרו את החזרה לפולין במסגרת הרפטריאציה, פנחס עמד בראש הקבוצה של כ- 70 היהודים, אשר יצאה מאזור לודביפול לפולין, במטרה להגיע לישראל.

באחת מתחנות הרכבת בדרך ספרו השומרים את הקבוצה וגילו שמספר האנשים בה גדול באחד מהרשום ברשימה (שהרי לאחר שהרשימה הייתה מוכנה נוסף הילד שמואל פרבר). פנחס ניגש לשומרים עם הרשימה שברשותו, שבה הופיעו כל השמות ומספר האנשים הנכון, והצליח לשכנע אותם לאפשר לקבוצה לעבור.

באחד המקרים היה צריך לזייף חותמת. פנחס הבחין בכתם בחותמת המקורית, והיה עליו להחליט האם לזייף את החותמת עם הכתם או בלעדיו. הייתה זו החלטה הרת גורל, שכן הזיוף עלול היה להיחשף.

הקבוצה נסעה ברכבות ועברה בלודז' ובקרקוב. פנחס אירגן לאנשי הקבוצה מסמכים בחותמת הצלב האדום, המעידים שהם, כביכול, אזרחים יוונים החוזרים מהמחנות הביתה ליוון. הם תודרכו שלא לדבר בפולני ת, רוסית או יידיש, ולמדו מספר מילים ביוונית. מי שידע עברית יכול היה לדבר בעברית ומי שלא דיבר עברית יכול היה להשתמש במשפטים מן התפילה. כשהגיעו לאכסנייה בה השתכנו בקרקוב נודע להם שבאותה אכסניה, זמן קצר לפני הגיעם, נרצחו ונפצעו יהודים בפוגרום שביצעו הפולנים.

הקבוצה שהתה בפולין מספר חודשים, ומשם, בעזרת תושייתו של פנחס והמסמכים שאירגן , עברה את הגבול לצ'כוסלובקיה, כאשר פנחס מציג לקצין הפולני בגבול את התעודות מהצלב האדום ומסביר לו בעברית שהם פליטים יוונים החוזרים למולדת. הקצין הפולני לא הבין מילה, אך סימן לרכבת להמשיך בדרכה. הרכבות היו מלאות פליטים ופנחס, שהיה אחראי לקבוצה, היה צריך לוודא שכל חבריה יעלו על אותה רכבת. לאחר שהות של מספר ימים בברטיסלאבה עברה הקבוצה לווינה .

בווינה הגשר על נהר הדנובה היה מפוצץ והרוסים הקימו גשר זמני צר מאוד להולכי רגל בלבד . לקבוצה לקח זמן רב לעבור את הנהר. וינה הייתה מחולקת בין הצבאות הכובשים, ובעת המעבר מאזור הכיבוש הסובייטי לאמריקאי הלך אחרי הקבוצה קצין רוסי והיה בעקבותיה בכל מקום אשר אליו פנתה, לכן הקבוצה חששה להמשיך למקום המפגש שאליו הייתה צריכה להגיע. הקצין הרוסי פנה ושאל מי האחראי ולאן פני הקבוצה מועדות. פנחס ניגש אליו עם התעודות מהצלב האדום וענה בעברית שהם יוונים החוזרים הביתה. בפולין ובצ'כוסלובקיה שומרי הגבול לא ידעו שפה נוספת פרט לשפתם והדיבור בשפה העברית הצליח להטעות אותם

שאכן מדובר באזרחים יוונים, אך אותו קצין ידע עברית, הבין שמדובר ביהודים שפניהם מועדות לישראל ואמר בעברית לפנחס: "עַ מךָ" (סיסמת זיהוי בין יהודים). הסתבר שהוא יהודי, שרצה להצטרף אל הקבוצה ולהגיע לישראל. פנחס הלך לבדו למקום המפגש וסיפר לאנשי "הבריחה" אודות אותו יהודי, והוחלט שהוא יועבר מיד לאיטליה, מכיוון שהיה מסוכן מדי שימתין עם הקבוצה בווינה. נפטרו מהנשק ומבגדי הצבא שלו וארגנו עבורו בגדים , ומאיטליה הוא המשיך עם העלייה ב' לישראל.

בווינה השתכנה הקבוצה בקומה השנייה של אכסניה גדולה. החשמל נפסק מספר פעמים , וממארב שאירגן פנחס עם חברים מהקבוצה הם גילו ששלושה פולנים שגרו בקומה השלישית בבניין חיבלו בחשמל שלהם. החברים מהמארב תפסו שניים משלושת הפולנים ורצו לזרוק אותם מהחלון, אך פנחס עצר בעדם. הפולנים התחננו שיעזבו אותם והבטיחו שלא יעשו זאת שוב ואכן הם לא חזרו לחבל בחשמל.

מחנה העקורים פרנוואלד בגרמניה

מווינה עברה הקבוצה לגרמניה ובספטמבר 1945 הגיעה למחנה העקורים פרנוואלד, באזור הכיבוש האמריקאי, סמוך לעיירה וולפראטסהאוזן, כ- 30 ק"מ דרומית למינכן . הייתה זו קבוצת הפליטים היהודים הראשונה שהגיעה לפרנוואלד, ואט אט הגיעו למחנה פליטים יהודים נוספים. פנחס היה בפרנוואלד כמעט שלוש שנים והמשיך שם בפעילותו בעלייה ב' ובארגון שורדי השואה, שארית הפליטה, לעלייתם לישראל, כמו גם בארגון פעילויות חלוציות. בהגיעו לפרנוואלד הוא היה כבר בעל ניסיון צבאי כקצין בצבא האדום, בלחימה

ובפיקוד, וזאת בנוסף על תכונות של מנהיג נעים הליכות, צנוע, שקול וישר, הדואג לכולם.

פעילותו הנרחבת בפרנוואלד כללה פעילות ציונית, חינוך והקניית ערכים ציוניים, הגנה על השורדים מפני פורעים שהיו באזור ואימונים צבאיים שהוא אימן את השורדים לקראת המלחמה הצפויה בישראל. עם הגיעו לפרנוואלד הוא מיד החל לדאוג לארגון המוסדות במחנה, עזר לשורדים והכינם לעלייה לארץ ישראל. הוא היה מאוד פעיל ואופטי מי, עזר בפתרון הבעיות ונתן לאנשים תקווה ורצון לחיות מחדש. ברוחו הציונית - חלוצית הוא הדביק את סביבתו.

פנחס היה מפקד המשטרה היהודית בפרנוואלד והממונה על הביטחון במחנה. כמו כן, הוא היה חבר בהנהלת המחנה ושימש בתפקיד מזכיר ועדת העלייה בפרנוואלד . בנוסף, פנחס יזם והיה ממקימי קיבוץ "קדימה" בפרנוואלד – קדימה לארץ ישראל, קיבוץ של הלוחמים היהודים יוצאי צבאות הברית והפרטיזנים שנלחמו בנאצים. הוא עסק בהדרכת והכשרת החברים לעלייה לארץ ישראל, בהקניית השפה העברית ובטיפוח ערכים ציוניים - חלוציים . כמו כן , הוא היה בין מארגני ההפגנות ותהלוכות המחאה נגד הדיכוי הבריטי .

כאשר הגיע לפרנוואלד, היו אוקראינים שניסו לתפוס מחסה במחנה ושבדיעבד הסתבר ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו שייכים לצבאו של גנרל ולאסוב, גנרל שהיה בצבא האדום ובמהלך מלחמת העולם השנייה נפל בשבי הגרמנים ושם הקים צבא שבויים סובייטים שנלחם לצד הנאצים נגד הצבא האדום. בהתאם להסכם שנחתם בין הסוביי טים לאמריקאים היה צריך להחזיר את אותם אוקראינים לברית המועצות, ופנחס פעל יחד עם המשטרה הצבאית האמריקאית להוצאתם מהמחנה על מנת שיעברו לברית המועצות. רק מאוחר יותר התבררה סיבת התנגדותם לחזור למולדתם, שם היו צפויים להישפט כבוגדים .

סמכויותיה ותפקידיה של המשטרה היהודית בפרנוואלד היו שמירה על הביטחון, החוק והסדר הציבוריים במחנה, הגנה על הקהילה ועל יחידיה מפני סכנות, מניעת עבירות, חקירות בעניין עבירות שבוצעו והגנה על היחיד, על קניינו ועל כבודו. משטרת המחנה היהודית הייתה הוכחה מרשימה להצלחת הניהול העצמי של המחנה על ידי היהודים. פקודה שהוציאה הנהלת המחנה קבעה את הזכויות והאחריות של משטרת המחנה. מחלקת המשטרה הוגדרה כאגף מהנהלת המחנה האחראי על בטיחות וסדר. היא כללה מדור חקירה פלילית, המשטרה עצמה, צוות רפואת חירום וכוחות כיבוי אש. כל זרועות המחלקה דיווחו לפנחס. משטרת המחנה הייתה אחראית לאכיפת הוראות הנהלת המחנה, אונרר"א ובית המשפט של המחנה. בנוסף,

המשטרה שמרה על השטח שמחוץ למחנה על מנת למנוע כניסת אנשים בלתי מורשים . פנחס גם יזם ופעל במחנה, יחד עם ארגון הג'וינט ואונרר"א, להקמת בית ספר לעברית, גני ילדים, בית ספר למסגרות ומגרש כדורגל ששימש גם לכינוסים וקבלות פנים לאורחים מהארץ, בהם דוד בן גוריון ומאיר יערי (מראשי השומר הצעיר). בביקורו במחנה התלהב בן גוריון מהפעילות הציונית של פנחס ומהעברית הרהוטה שבפיו, אותה רכש כילד בבית הספר "תרבות" בלודביפול. כאשר בן גוריון עזב את המחנה הוא פנה לפנחס ועודד אותו להמשיך בפעילותו הציונית, באומרו שהמולדת מחכה לו.

פנחס גם פעל רבות בסיוע לאנשי תנועת "הבריחה" וחיילי הבריגדה היהודית, והצליח לגייס נהגים ולהבריח משאיות, בגדים חמים ושמיכות, שהיו דרושים לצורך הברחת מעפילים . בנוסף, הוא פעל יחד עם הצבא האמריקאי ואונרר"א לפינוי מחנה הוכלנד שהיה ממוקם בקניגסדורף סמוך לפרנוואלד, מחיילים פולנים פורעים מצבא אנדרס. אותם חיילים היו אורבים ביער ותוקפים את יהודי פרנוואלד שהיו חוזרים בערב ברכבת ממינכן אל וולפראטסהאוזן, וכאשר פנו היהודים לפנחס וסיפרו לו על התקיפות הללו הוא ארגן קבוצת חברים מקיבוץ "קדימה" בפרנוואלד על מנת שיכינו להם מארב. כך, הם הצליחו לתפוס את הפורעים בשעת מעשה והביאו אותם אל מחנה פרנוואלד ופנחס הסכים שישוחררו רק בתנאי שיתנצלו על מעשיהם ויפנו את מחנה הוכלנד. כשמחנה הוכלנד פונה מאותם פורעים , הוא דאג להעביר אליו קיבוץ של השומר הצעיר ויזם הקמת משק חקלאי במקום. חברים מאותו קיבוץ הגיעו בהמשך אל קיבוץ ברקאי בישראל. באותו מחנה גם פעל בחשאי מחנה אימונים של ה "הגנה" ופנחס הדריך באימוני הכשרה צבאית של ה"הגנה".

פנחס היה ממארגני ופעילי "הסתדרות הלוחמים העבריים בגרמניה ", שעיקר מטרתה היה להכשיר ולארגן את הלוחמים יוצאי צבאות הברית והפרטיזנים לעלייתם ארצה במסגרת עלייה ב'. הוא שימש בתפקיד ראש-גדוד הלוחמים העבריים בפרנוואלד, הכשיר לוחמים יהודים ל "הגנה " ולעלייה ארצה, הדריך ואימן אותם בהפעלת כלי נשק.

ישראל

עוד בהיותו בגרמניה, בשנת 1948 , התנדב לצה"ל. הוא דאג כל השנים לעליית יהודים לארץ ישראל ורק לאחר שאביו, רוזה ואחותו עלו לישראל, הוא הגשים את חלומו ועלה ארצה, ביולי 1948 , עם קבוצת לוחמים יהודים שלחמו נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. הקבוצה והוא בראשה כקצין, התגייסה מייד להשתתף במלחמת העצמאות.

הוא שירת בצה"ל במשך 20 שנה, במגוון תפקידי קצונה. במלחמת העצמאות שירת כמ"מ בגדוד 152 של גבעתי (חטיבה 5) ולאחר מכן כסמ"פ ואחר כך כמ"פ במחנות שבויים. אחרי כן עשה קורס בחיל ה ספר (לימים משמר הגבול) ושירת שם כמ"פ, ובהמשך שימש כקצין מטה באג"מ/מת"מ, אחר כך כקצין שלישות במפקדת ראש הג"א ולאחר מכן כקצין שלישות בחטיבה 5 (17). היה בוגר מחזור ו' (1959 – 1960) של בית הספר לפיקוד ומטה .

בתפקידיו האחרונים בצה"ל שירת באכ"א/ארגון במטכ"ל ועסק בתחום ההכשרה הקדם צבאית. הוא שימש כראש מדור פוטנציאל, לאחר מכן מונה כקצין מטה לשוחרות, ועם הקמת מרכז הגיוס והקמת ענף קדם צבאי בתוכו מונה לתפקיד ראש ענף קדם צבאי , בדרגת סגן- אלוף. הוא ראה בכך שליחות גדולה, באשר הדבר תרם לכל הגורמים שהיו כה חשובים לו: הנוער, צה"ל והמשק האזרחי. הוא תכנן, פיתח, הרחיב וביסס את נושא ההכשרה הקדם צבאית ודאג להעברת חלק מההכשרה המקצועית מן הצבא להכשרה קדם צבאית במוסדות אזרחיים. הוא פעל בשיתוף עם משרדי הממשלה, הסוכנות היהודית, רשתות החינוך, רשויות

מקומיות, בתי ספר, מוסדות עליית הנוער, מרכזי ההכשרה ועוד .

הוא ראה חשיבות רבה בעתיד הנוער – עתיד המדינה, בחינוך ובמתן סיכוי שווה לרכישת השכלה גם לבני נוער מן השכבות החלשות בחברה. הוא יזם והגשים את הרעיון של חינוך נוער נושר מבתי ספר וקליטתו בצה"ל, על ידי הכשרתו למקצועות שבהם יועסק בצה"ל ואשר ישמשו לו בהמשך כמקור הכנסה מכובד בחיים האזרחיים. הדבר איפשר לבני הנוער לשרת בצבא בתפקידים משמעותיים ומועילים, לרכוש ניסיון מקצועי , ולאחר שחרורם לעבוד במקצועות מכובדים באזרחות, והציל רבים מהידרדרות לחיי פשע .

בשל החשיבות הגדולה שייחס לחינוך ולעתיד הנוער, לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1968 , עבר לעבוד באורט ישראל וגם שם דאג לחינוך בני נוער ולהכשרתם לצבא. הוא עסק בפיתוח החינוך המקצועי המשולב עם עולם העבודה בבתי ספר לחניכים ובבתי ספר תעשייתיי ם ומונה לתפקיד סגן מנהל המחלקה לתכנון ופיתוח באורט ישראל. הוא עסק בתכנון, הקמה, בנייה, הרחבה ופיתוח של עשרות בתי ספר ברשת אורט.

כל חייו המשיך לשרת במילואים בצה"ל, השתתף בכל מלחמות ישראל והיה גם פעיל במל"ח (משק לשעת חירום).

משפחה

בפרנוואלד נישא פנחס לאשתו הראשונה שושנה, ובישראל נולדה להם בתם מנוחה. לאחר פטירת אשתו הראשונה בגיל צעיר נישא פנחס לגליה, רופאת ילדים שעלתה לישראל מארגנטינה, ונולדו להם בנותיהם רבקה ומירב .

לסיום

פנחס הקדיש את כל חייו לעם ישראל ולמדינת ישראל, ולמרבה הצער נפטר ימים ספורים לפני שמלאו לו 61 , בטרם הספיק לעשות דברים רבים נוספים שתכנן למען העם והמדינה. על פעילותו עד להקמת המדינה הוענקו לו אות ההגנה, עיטור לוחמי המדינה (על"ה) ואות הלוחם בנאצים.

בשנת 2024 הוחלט להעניק לו את "אות המציל היהודי" מטעם הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה והמרכז העולמי של בני ברית.