קרל דמרר

קרל דמרמר

קרל דמרמר (Karl Demerer) בנם של מרקוס דמרר ופאני דמרר לבית שטינברג נולד בוינה, אוסטריה כבן השני במשפחה אחרי אחיו רוברט דמרר.

אביו נפטר בהיותו בן חצי שנה. האם ושני בניה עברו להתגורר ליד הסב פיליפ שטינברג בביילסקו-ביאלה ליד בייליטץ. הוא למד בבית ספר פולני ובבית דברו גרמנית. המשפחה לא היתה דתית.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה חזרו לוינה. בהיותו בן עשרים וחמש עבר לקטוביץ' שם פגש את אשתו הניה לבית גרונבאום . הזוג עבר לסוסנוביץ' ונולדו להם שני ילדים.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1940, נלקח קרל למחנה עבודה גונטרסדורף שם היה שלושה חדשים. משם הועבר לרוגם ולאנברג. לאחר חדשיים הגיע למחנה אוטמוט. במחנה אוטמוט היה קרוב לשנה. בתחילה היה קאפו במחנה. יוסף ביננשטוק אומר עליו בעדותו: "דמרר היה אינטליגנטי וידע איך להסתדר עם הגרמנים." ובמקום אחר: "הוא שמר על האנשים שיצא אתם לעבודה. השתדל. אנשים שהיו חלשים לשחרר אותם מעבודות קשות." לאחר שבקש שאסירים חולים לא יצאו לעבודה הוחלף בפקודת מפקד ה- SA. לאחר כמה שבועות התנדב לעבור לבלכהמר אשר עדיין היה בהקמה. האסירים שהגיעו עסקו בתחילה בהקמת צריפי מגורים במחנה ובבנית מפעל למוצרים כימיים. לאחר ההקמה מנה המחנה כ-5,500 אסירים וכמאתים אסירות. האסירים עבדו ביצור גז סינטטי והאסירות הועסקו במטבח ובעבודות נקיון במחנה ובמגורי הגרמנים.

דמרר, שהיה דובר גרמנית, מונה על ידי מפקד המחנה אריך הופמן בבלכהמר להיות "זקן המחנה" ובתפקיד זה נשאר עד חיסולו של המחנה. ב- 21/1/1945 הוצאו האסירים לצעדת מוות שארכה שלוש עשרה יום. הם הגיעו ב- 3/2/1945 למחנה גרוס רוזן ואחרי שהייה של חמישה ימים הועברו לדכאו.

מתוך עדות שנתן בפברואר 1973 ומתוך עדויות של ניצולים רבים שהיו במחנה עולה כי דמרר, בעמידתו האמיצה מול מפקדת המחנה הצליח להקל מאד על סבל האסירים ואף להציל רבים. כפי שכתב ישראל רוזנגרטן: "קשה לתאר כמה עלינו להודות לדמרר. ...בלעדיו היינו סובלים הרבה יותר". מרים פלג, מיד ושם כותבת: "הוא מילא את תפקידו מתוך רגש האחריות לגורלם של אלפי אסירים יהודים והצליח במספר מבצעים נועזים להציל חיי אדם באמצעות תושיתו, אומץ ליבו וכושר החלטתה מידית. במקרים רבים הוא נחש את צעדיהם של הגרמנים וידע לעכבם." עד כמה הודו לו, ניתן ללמוד מהמתנה שהכינו לו לכבוד יום הולדתו הששים עליה חתומים כמאה איש מניצולי המחנה.

עדותו של דמרר ניתנה לאחר מאמציהם של ניצוליו, זמן קצר לפני מותו.

להלן רכוז פעולות ההצלה של דמרר כ"זקן המחנה" בבלכהמר:

1. דמרר לא הכה את האסירים וגם אסר על אנשי הקאפו שהיו תחת אחריותו להכות אסירים. בעזרת קשריו ידע כל מה שנעשה במחנה ויכול היה ל"העניש" איש קאפו על ידי העברתו לתפקיד קשה יותר. עמנואל וינבלום מספר בעדותו למאגר שפילברג: "הוא היה משחק כאילו הוא אכזרי במחנה. התערב איפה שיכול היה כדי שהנאצים לא יתקרבו אלינו ישר עם הרובים והנשק שלהם. הוא לא נשא מגלב, או לפחות בקושי השתמש בו. וכשהשתמש בו הוא שיחק כאילו הוא מכה מאד חזק."

2. דמרר הגן על אנשי הקאפו מול הגרמנים.

3. דמרר נדרש להעביר משלוח של מאה נשים למחנה פטרסוואלד. הוא בקש מתנדבות אבל כולן רצו להשאר בבלכהמר. לאחר שאף אחת לא נענתה, הכניס את אשתו  ובתו בראש הרשימה כדי לשכנע אותן שכולן תהיינה בסדר במקום החדש, למרות שלא ידע מה מצפה להן שם. כל הנשים שנשלחו נשארו בחיים.

4. הצלת כמאה נשים אשר קועקע על ידן מספר לא נכון בטעות. הסתבר שמספרים אלו ניתנו כבר לאסירות אחרות והגרמנים רצו ל"העלימן" בתאי הגזים. דמרר אסף מהאסירים דברי ערך שאותם הצילו מהחרמה הודות לפקחותו והצליח לשחד את מפקד המחנה. ידן של הנשים קועקע שוב עם מספר חדש. אחת הנשים הללו היא רחל פרידריך שקטע מעדות שנתנה ליד ושם מצורף. דמרר מעיד על ארוע זה: "בעיה זו לא היתה קלה לפתרון".

5. הצלת עשרים וחמישה ילדים שהיו מיועדים לגרוש לאושוויץ כיון שלא היתה להם עבודה במחנה. דמרר השתדל אצל מהנדס ומפקח בניית מפעל לדלק סינטטי והילדים קבלו "עבודה יזומה". על המקרה הזה כותב ישראל רוזנגרטן, שהיה אחד הילדים מקבוצה זו.

6. דמרר הצליח להשיג תרופות למרפאת המחנה משני אנשי אס אס אותם שיחד באופן קבוע בסיגריות וכסף שהחרים מהאסירים.

7. דמרר דאג שאסירים לא יגנבו לחם אחד מהשני ודאג לתפוס גנב של לחם.

8. לאחר המלחמה חי דמרר עם משפחתו בגרמניה במשך עשרים שנה. הוא עלה ארצה בשנת 1963.

קרן דמרר תעודת אות המציל היהודי